בפוסט הקודם סיפרתי על חוויית ההריון, סימפיזיוליזיס , אי וודאות על מין העובר, הסגרים של הקורונה, ועל הרצון ללדת בבית חולים הדסה עין כרם שבעקבות כל זה נסענו להורים שלי משבוע 36 כדי לא להתקע בסגר בבית ובלי יכולת להגיע מהדרום לירושלים בזמן.

אז אם עדיין לא קראת את הפוסט הקודם ממליצה לך לעבור אליו לפני שאת ממשיכה פה.

מתאשפזים במחלקת נשים בהמתנה לזירוז :

בבית חולים הדסה עין כרם מחלקות הנשים הן חדשות, הכל מאובזר ונקי מאוד. בכל חדר שני מאושפזים בלבד עם מקום נוח למלווה ארון לאחסון טלויזיה מקלחת צמודה וחלון משקיף ליער ירושלים. באמת שנעים להיות שם.

הגענו למחלקת נשים בשעה 5 בבוקר- היינו כבר ממש עייפים ואי הוודאות של כל הלילה ממש התישה אותנו. החלטנו לנוח כמו שצריך עד ביקור רופאים ולאחריה נחליט מה לעשות, המתנה לזירוז או לחזור הביתה.  אחרי שינה שקטה שהיתה חסרה לי בתקופה הזו של הסגרים עם כל הילדים בבית שעושים לי השכמות ב6 בבוקר התעוררתי לביקור רופאים. ומי הרופא? אותו רופא נשים שכבר הרבה שנים נמצא בבית החולים ובהריון של לביא אמר לי שכדאי לעשות הפלה כי זה תינוק עם מום בלתי הפיך וכנראה לא עם כל האיברים בשלמות-דברים מזעזעים. (סיפור הלידה של לביא זה סיפור על נס גלוי והדבר הכי הזוי שעברתי. הרופא הזה עשה לי אולטרסאונד מורחב וראה נס מתרחש לו מול העיניים ולא ידע להסביר את זה רפואית- גם הוא בעצמו היה בשוק). בכל אופן, אחרי מה שעברתי עם אותו רופא היה לי קשה לקבל ממנו חוות דעת עכשיו והחלטתי להקשיב לאינטואיציות שלי ולרייצ'ל כמובן. לאחר שיחה עם הרופא הוא אמר לי שאני סתם תופסת מיטה ויכולה לחזור הביתה. להגיע עם סימנים רציניים יותר של התפתחות לידה. ביקשתי לחשוב על זה כמה דקות והתקשרתי לרייצ'ל ששוב אמרה לי פשוט להתעקש להישאר כי זה מה שיעשה לי טוב, הרוגע, השקט שזה יתן לי ואוכל להתרכז בעצמי לרגע-היא היתה היחידה מהצוות הרפואי שידעה על המצב בבית, שאני לא בבית לי ואני עם עוד 4 ילדים בבית שצריכים יחס וטיפול ואין באמת אפשרות לנוח למרות שאצל אמא הכי התפנקתי ולא עשיתי כלום.

תבינו, בכל ההריונות שלי לא עברתי את התאריך המשוער, באריאל ילדתי בול בתאריך וכל השאר ילדתי לפני. ובהריון הזה הרגשתי כל כך עמוסה ומוצפת נפשית שלא הצלחתי להתרכז בעצמי באמת.

החלטנו שנשארים. הילדים אצל אמא שלי, עושים להם כייף שלא ירגישו בחסרוננו יותר מדי. כמובן שאמא שלי לא ויתרה ועשתה לי משלוח לשבת של האוכל שלה אלינו. אחרי שהתארגנו החלטנו לעשות סיבוב בקניון הצמוד ולהתארגן לשבת עם פינוקים. זו היתה הפעם הראשונה שלנו בתקופה של כמעט חצי שנה שאנחנו יוצאים לבד למקום בלי אחד הילדים ובלי לחץ לחזור אליהם- ממש הרגשה של נופש! לא סתם יש לנו בעיקר זכרונות טובים מבית החולים הזה.

כל כמה שעות עושים לי מוניטור לבדוק את מצב הצירים ואם יש התקדמות. לא היה. לא צירים ולא התקדמות.

ערב שבת- אסף הלך להתפלל ולהביא לנו ארוחת ערב. אני כמובן לא אכלתי כלום חוץ ממה שאמא שלי שלחה. הלכנו לחדר משפחות ואכלנו יחד ברוגע, בשקט. זמן רק שלנו שהיה כל כך חסר.

שבת בבוקר ביקור רופאים- אחרי שינה ארוכה לשם שינוי למרות כאבי התופת של הסימפיזיוליזיס הרופאים די מרפרפים על הביקור אצלי והרגשתי את הזלזול כנראה בגלל שלא עשיתי כפי שהציעו- תפסתי להם מיטה ומבחינתם אין מה לעשות איתי כל עוד אין סימנים אחרים לקראת לידה. אבל אני ידעתי מה טוב לי, ומבחינתי הם יכולים לזלזל עד מחר אני את הגוף שלי מכירה. אמרתי לרופא (אותו רופא שהציע לי לחזור הביתה) שאני לא מרגישה טוב ולא הייתי בנוחיות מאתמול- והוא הציע לקחת מהאחיות אבקה שתעזור לי להתרוקן. (לא סתם אני מספרת את זה עוד מעט תבינו למה).

ארוחת בוקר, ארוחת צהריים ושינה בין לבין ככה העברנו את השבת והעיקר ביחד. אמרתי לאסף שהוא יכול ללכת לתפילות והכל בסדר, הרגשתי שהוא צריך להסתובב קצת להתאוורר…היה לי מוזר השקט, היה לי מוזר שחוץ מביקור רופאים בבוקר אין שום בדיקה, בכל זאת אני לא בבית מלון ואני פה לצורך מעקב. פעם אחת אפילו לא באו לבדוק אותי במהלך השבת. אחרי צהריים כאבה לי הבטן, כבר איבדתי תקווה שזה צירים כי כל פעם שכאב לי ככה עשו מוניטור ולא ראו צירים בכלל. ביקשתי מאסף  את האבקה המדוברת מהאחיות , אני יושבת על כדור פיזיו להקל על הכאב עם כוס של האבקה מהולה במים כדי לשתות. לגמתי לגימה אחת- זה לא היה מגעיל, זה היה חסר טעם אבל גרם לי להקאה . לא הבנתי מה קורה.. ויתרתי על העניין וחזרתי למיטה עד מוצאי שבת.

מוצאי שבת עם התפתחות מפתיעה:

יצאה שבת- טלפונים למשפחה לעדכן שאין שינוי, והחלטנו ללכת לקניון להתפנק בערב קינוחי שחיתות וגלידות. אני קמה מהמיטה ומרגישה שאני לא יכולה לזוז. חשבתי שזה מהסימפיזיוליזיס ושאני לא מצליחה לזוז כי הייתי הרבה זמן במיטה. אני מנסה ללכת ולא מצליחה. אבל לא ויתרתי היו לי גם קניות חשובות לעשות כי הרי לא תכננו באמת להשאר בבית חולים ככה לפני הלידה.

עברתי לכיסא גלגלים ומשם התגלגלנו לנו לקניון- אסף חשב שהוא במהיר ועצבני- ועשה לי דריפטים עם הכיסא-העיקר שהוא נהנה חח

תוך כדי הקניות אני אומרת לאסף שקצת כואב לי ואני לא מצליחה אפילו לשבת על הכיסא אבל היתה לי הרגשה כאילו נתפס לי הגב לא משהו אחר. סיימנו את הקניות די מהר והלכתי להתקלח. במקלחות של בית חולים יש אפשרות לשבת, כמה שנגעלתי מהעניין שמתי כיסוי אסלה שקניתי והתיישבתי כי לא יכולתי אחרת. שעה (לא מגזימה) ישבתי עם מים פתוחים בלי יכולת לזוז. זו הרגשה מפחידה ביותר שאת יודעת שאין לך אפשרות לזוז, פשוט משותקת והגוף לא מגיב לי.

ברגע הזה קראתי לאסף, הוא נכנס ועזר לי להתלבש ולהתארגן על עצמי. כל כך התביישתי שאני פתאום לא עצמאית. הרגשתי חסרת אונים ובאמת הרגשתי לא נעים. אסף כל כך דאג לי והכין לי תה והביא למיטה עם פרוסת עוגה.

שוב כאבי בטן – עדיין לא חשבתי לקרוא לאחות כי גם לא הרגשתי אותם ככאבים של צירי לידה ממש. תוך כדי "נינג'ה ישראל" בטלויזיה אני מבינה שכנראה אני סובלת מצירים. למה? כי התעצבנתי על כל המתמודדים האלה שנופלים ובוכים מזה. אמרתי לעצמי "אם אני מתעצבנת מהשטויות האלה כנראה יש לי צירים" (מי שעוד לא חוותה צירים שתדע שכשיש צירים מתעצבנים מכל דבר שזז. כל כך כאב לי אבל מרוב הבילבול שכבר היה לי מכל הכאבים בתקופה האחרונה אמרתי שאני מחכה לסימן אחר- ירידת מים או דימום..

אסף לא הקשיב לקשקושים שלי והלך לקרוא לאחות- ובדיוק היה סיבוב רופאים, באה רופאה ובדקה אותי-

"מזל טוב את בפתיחה 6 קדימה לחדר לידה".

במקום להתארגן לירידה לחדר יולדות האחות מחברת אותי למוניטור.

רגע מה? מה מוניטור? מה חדר לידה? ואני בכאבי תופת, לא מבינה מה הולך סביבי, פתאום בשניות נהיה כאוס בחדר.

אסף התנהג בצורה שבחיים לא ראיתי אצלו אסרטיביות כזו ואמר לה " מה נראה לך שאת עושה עכשיו? אמרו לה זריז לחדר לידה! "

האחות ענתה "כן אבל לא בדקנו אותה כל היום צריך להיות תיעוד שבדקנו"

מבינים? כסת"ח!

מגיעים לחדר לידה

אחרי שניה האחות הבינה מה שאמרה והתחרטה.. "מהר מהר תביאו כיסא גלגלים" מישהי גילגלה אותי לחדר לידה בזמן שאסף מתקשר לאמא ואורז את כל הדברים שלנו. אני מתגלגלת לי דרך מנהרות הדסה ומגיעה תוך כמה דקות לחדר לידה.לא נותנים ללכת לשירותים רוצים רק שאני אעלה למיטה ואני לא מסוגלת הכל כואב!

ביקשתי אפידורל ואת רייצ'ל המיילדת. "היא צריכה להגיע" אומרים לי.

אני בינתיים עם מיילדת אחרת ומגיע המרדים עבור האפידורל. תוך שניות מחברים אותי-זו פעם ראשונה שאני לבד בדברים כאלה. תמיד, בכל הלידות שלי הייתי עם אמא אף פעם לא לבד וכל כך הייתי צריכה אותה, אבל מצד שני הבנתי שאם אני מחכה לה אני לא אספיק לאפידורל. המרדים אומר שנראה לו שמאוחר מדי לאפידורל אבל מחבר אותי בכל זאת אחרי שהתעקשתי.

צביטה קטנה בגב וזהו, רגיעה פתאום אין כאבים הכל נעים יותר.

אמא נכנסת, אסף מגיע עם כל הציוד ורייצ'ל גם מצטרפת. זהו אני מוכנה ללדת.

בודקים מדי פעם מצב פתיחה אני מתקדמת ובין לבין אנחנו מתקשקשים, משלימות פערים עם רייצ'ל ולאט לאט מתחילים להגיע הצירים הרציניים.. הלידה התחילה- 2 לחיצות עצירה, 2 לחיצות ארוכות וסיימתי ומה נולד?

אסף ואני היינו בטוחים ב95% שהולכים להגיד לנו בת והפתעה-מזל טוב! זה בן!

נולד לכם בן!

אני רוצה לחבק אותו להחזיק אותו-אבל  אומרים לי "רגע חכי הוא לא נושם". הרגשות שהיו בי באותו רגע געשו לא הבנתי מה קורה…

לפני הלידה הייתי בטוחה שאתבאס אם יהיה בן בגלל שחשבתי כל הזמן הזה על בת ותמיד היה בי הפחד על שיחזור לי הדיכאון אחרי לידה שהיה לי אחרי הלידה של לביא.

ריי'צל לוקחת את התינוק אמא מחזיקה לי את היד ואסף בחוץ. רייצ'ל המיילדת קוראת לרופא דחוף ועוד עזרה, ואני מתחילה להלחץ. מאוד. הרופא מגיע- מתחיל לטפל בתינוק והנה שמענו בכי- הצליל הכי נעים בעולם באותו רגע.

כל המחשבות על זה שזה בן ומה יהיה עכשיו נעלמו ברגע. העיקר שהתינוק יהיה בריא ושלם "בבקשה ה' תן לו לחיות אני חייבת אותו בחיים שלי ".

רייצ'ל מתפנה אלי אחרי שהרופא מטפל בו ואומרת לי- "התינוק בלע מים מקוניאליים והוא ממש מתקשה לנשום. לא נוכל להביא לך להחזיק אותו. אנחנו מעלים אותו עכשיו לטיפול בתינוקיה עם חמצן מחובר אליו ואסף ילווה אותו".

מזל שזו היתה ריצ'ל ולא מיילדת אחרת כי על אחרת לא הייתי סומכת אם היתה אומרת לי דבר כזה. אני מסתכלת על אמא בפחד, אמא מסמנת לי שהכל בסדר ולא לדאוג.

ביקשתי שאסף יכנס מהר , מכניסים אותו והוא ישר נצמד אליו. היה לי ממש חשוב שאחד משנינו יהיה איתו שלא יהיה לבד.

אסף עם מיכאל בתינוקיה

אני בהתאוששות ושמה לב שאני לא מרגישה את רגל ימין. בכלל. מסתבר שהאפידורל לא הרדים לי חלק מהאזור לכן גם הרגשתי כל נגיעה אבל כן הרדים לי יופי את הרגל, אז ממש לא יכולתי לעמוד. אבל המחשבות שלי בכלל לא היו עלי, רק על התינוק שהוא לא לידי שלא זכינו לחיבוק ראשון יחד ורק חושבת מה איתו ואיך הוא מרגיש.

מעבירים אותי בינתיים למחלקה, ביקשתי להיות במחלקת יולדות ב'. זו המחלקה שתמיד הייתי בה מהלידה של אריאל והיא המחלקה הכי טובה מבחינתי. הגעתי לחדר מוקדם בבוקר כשאני רק רוצה לישון, הייתי כל כך מותשת אבל מצד שני לא הייתי מסוגלת כי רק רציתי לראות את מיכאל, שהכל בסדר איתו. אומרים לי שכרגע אין לי מה ללכת אליו ושאני צריכה גם לטפל בעצמי ובינתיים אסף איתו. אסף מגיע אחרי שעתיים בערך ואומר לי שהכל בסדר איתו הוא נושם בעזרת hood שזו מעין חופה עם צינור חמצן כדי שיהיה בסביבת חמצן כל הזמן.

אסור לי עדיין לקום מהמיטה, ההרדמה עדיין לא עברה.

אוכלת ארוחת בוקר כי  "את צריכה להיות חזקה בשביל הילד" וזו הסיבה היחידה שאכלתי. ידעתי שאם לא אתפקד לא אוכל לרדת מהמיטה ולא יתנו לי לראות אותו מהר. אז אכלתי, שתיתי ונחתי.

המפגש הראשון:

מגיעים אלינו רופא ואחות. "בואו לראות את התינוק בדקנו אותו עכשיו ויש לנו עדכונים". "אני חייבת גם לבוא" אמרתי. "את יכולה ללכת?" "לא, שימו אותי בכיסא גלגלים" אז עברתי לכיסא גלגלים והתגלגלתי אליו.

המפגש הראשוני איתו היה מדהים ומרגש. יכולתי רק להכניס מעט את היד וללטף אותו בגב. עור עדין ממש מרגיש כמו ניילון אני כל כך מפחדת עליו ואני בוחנת כל ס"מ בגופו שואבת אלי לנצור ולזכור איך הוא נראה, את הרגעים הראשונים שלו כתינוק בעולם וכמה שהוא זקוק למגע אימהי ככה גם אני זקוקה למגע שלו, והלב כואב! אני רק רוצה לחבק ולהחזיק אותו.

כשראיתי שלפחות הוא נושם ולא עם צינורות מחוברים אליו ממש זה ממש הרגיע אותי – פשוט היה צריך יותר חמצן בסביבה שלו. הרופא עידכן אותנו שברגע שהסטורציה מתייצבת ניתן יהיה להוציא את ה hood ובמידה ומחמיר או לא מתייצב מעבירים אותו לפגיה ויעדכנו אותנו בהמשך.

הלב שלי פשוט נשבר באותו רגע, לראות יצור קטן כל כך ושברירי , לדעת שהוא שלי וחסר אונים. כל כמה זמן פולט עוד ועוד מים, להבין שהוא בעצם עם ריאות מלאות במים מקוניאליים וזה מקשה עליו, נשימתית ובכלל להתחיל את החיים בעולם הזה..במילא ההסתגלות של התינוקות היא קשה.

(בדיעבד, נראה לי שכבר באותו יום בקופת חולים בבדיקת הריון כשהיו האטות בדופק הוא התחיל לבלוע מים מקוניאליים בבטן אבל לא התייחסו לזה יותר מדי).

חוזרים לחדר לנוח ,אמא חוזרת עם רייצ'ל הביתה להיות עם הילדים, אחרי מלא חיבוקים ונישוקים נשארנו אסף ואני- אסף עובד דרך המחשב ואני מנסה לצבור כוחות.

עוברים לפגייה

מגיעים אלינו שוב האחות והרופא ומעדכנים שהתינוק לא נושם טוב- צריך להעביר אותו לפגיה. ההשפעה של האפידורל עברה לי פחות או יותר אז החלטתי לעלות ביחד עם הרופא, אסף והתינוק לפגיה. בפגיה בעקבות הקורונה מותר רק הורה אחד כל פעם וחייב להתלבש בחלוקים לעבור חיטוי לפני כניסה מאחר והילדים שם הרבה יותר רגישים להכל. הרופא מעביר אותו, מתחיל לטפל בו שינשום ואני רואה הכל מהחלון. אסף איתו בפנים. (רציתי שאסף יהיה איתו בפנים כדי שאם יצטרך משהו אז שמי שעם כוחות יהיה לצידו לא אני שהייתי שבורה לגמרי ומותשת באותו זמן). הלב שלי נשבר שוב. מתפוצץ! אני רוצה להיות איתו ולהחזיק אותו כבר! אסף יוצא אלי והרופא אומר שהילד צריך לנוח מהמעבר. ופעם הבאה שהוא יתעורר יקראו לנו.

כשהיינו בחדר אסף אמר לי " יכול להיות שאנחנו עוברים את כל זה כי ציפינו לבת? ואם היה מגיע בן והכל היה איתו בסדר היינו מקבלים אותו אחרת?"

עניתי לו שגם אני חשבתי על זה ואני מבינה שצריך לקבל הכל באהבה מה זה משנה בן או בת העיקר שהבאנו נשמה מתוקה לעולם עוד יצור חמוד שימלא לנו את הבית באור. עכשיו זה שיעור לחיים וניסיון עבורנו מלמעלה, אנחנו חייבים לעמוד בו כי אין מעמידים בניסיון אם אינו יכול לעמוד בו. כרגע מה שחשוב זה להרבות בתפילות רק שירגיש טוב ואוכל כבר להחזיק אותו ולהאכיל אותו, להרגיש אותו.

כאשר הרגשתי קצת יותר טוב ביקשתי לעלות לפגיה אולי אוכל להחזיק אותו.

פעם ראשונה מחזיקה את מיכאל

הפעם הראשונה שבה החזקתי אותו בכיתי כל כך הרבה מהתרגשות כאילו אני בחדר לידה ממש שניה אחרי הלידה ומחזיקה אותו. סוף סוף להחזיק את היצור הקטן שלנו שחיכינו לו באמת הרבה ולראות אותו סובל ככה גרם לי רק לאהוב אותו יותר ממה שחשבתי שניתן לאהוב. חיבקתי אותו ועטפתי אותו באהבה וכמובן skin to skin והלב שלי מתפוצץ מאהבה! איך אפשר לאהוב כל כך יצור שרק הרגע פגשת? כל לידה אני שואלת את זה. זה פשוט לא מובן מאליו בכלל! חזרנו לחדר, ואחרי שעתיים בערך בא אלינו הרופא ואמר "לא תאמינו אבל הילד שלכם נושם בלי עזרה חיצונית"  וואו האושר שהדברים מסתדרים לאט לאט- איזה טוב השם! איך הוא דואג לנו… הרופא החליט להשאיר אותו בפגיה להשגחה למשך יום שלם ולאחר מכן להחזיר אותו למחלקה.

חוזרים למחלקה

חוזרים למחלקה והמצב שוב מתדרדר. אני מנסה להניק אותו ואפילו לתת לו בקבוק וכלום הוא לא לוקח וכבר כואב לי פיזית ונפשית, אני בוכה והכל ביחד גורמים לתחושת כישלון, הרי אני אמא שלו למה אני לא מצליחה להאכיל אותו, עם כל הילדים שלי כשרציתי זה פשוט קרה , החיבור וההאכלה. למה איתו זה לא מצליח? כי הוא כבר התרגל לבקבוק? כי הוא לא רוצה אותי? הוא לא יודע מי אני?  אלה הרגשות והמחשבות שעוברים לי.

מחברים אותו לזונדה כי הוא לא אוכל. והרגשת הכישלון והדאגה רק מתגברים.  אז אני פשוט מגיעה לתינוקייה ולא מעניין אותי כבר קורונה או לא, אני יושבת לידו עד שהוא ירגיש טוב. אני בוכה ומתפללת ורק מבקשת מבורא עולם שיתן לילד הזה לחיות כי מגיע לו. בשלב מסוים אני נאלצת לחזור לחדר לנוח- לצבור כוחות.

אסף כבר חוזר הביתה לילדים ואני מתארגנת לשינה. במחלקה העדיפו לתת לי לישון ולא להעיר אותי בלילה להאכיל אותו כי במילא הוא לא אוכל ממני אז לפחות שאצבור כוחות.

יום שלישי

אנחנו כבר אמורים להשתחרר מבית החולים והרופא אומר שכרגע אנחנו נשארים ובלי לחץ  במהלך היום כבר ניתקו את מיכאל מהזונדה והוא מתחיל לאכול לאט לאט מבקבוק או מזרקים של חלב שאוב. במהלך היום השלישי המצב משתפר ומביאים לי אותו לחדר. וואי ההרגשה הזו שסוף סוף הוא יוצא מזה והכל בסדר איתו. התפילות עזרו! תודה השם על הניסים ועל השליחים הנפלאים ששלחת לי מלאכים בדמות רופאים ואחיות. וכמובן על רייצ'ל המדהימה שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את הימים האלה בלעדיה.

יום רביעי יום השחרור ומעבר למלונית:

אני עוברת למלונית המהממת שיש בבית חולים הדסה. מדברת עם הקבלה ואומרת להם שהייתי אמורה להגיע כבר אתמול אבל בגלל סיבוך משתחררים רק היום, והם סבלניים ונחמדים מאוד. מרגישה וי.איי.פי. כי מגיע אלי לחדר מנהל צוות המלון ובא לעזור לי במעבר מהמחלקה לחדר המלון- כשראה שאני בלחץ על התינוק שינה לי את החדר לחדר הכי קרוב לתינוקיה כך שאני ממש צמודה אליו כל הזמן ויש לי פשוט מי שעוזר לי איתו.

הכל היה שם מושלם חוץ מחוויה אחת ממש לא נעימה שהיתה לי, פעם ראשונה שקרה לי במלונית הזו, וצריך להבין שזה גוף חיצוני בשיתוף עם מלונית הדסה- המלונית מעולה ואין לי שום תלונה עליה, אבל חושבת אם עוד נשים הולכות לשם שיקחו בחשבון את מה שאני מספרת פה ופשוט יוותרו מראש על יעוץ הנקה אצלם.

לא הנקתי את מיכאל כי לא הצלחתי במחלקה, פשוט לא הצליח לתפוס. די השלמתי עם העניין כי לפעמים אין ברירה, וגם לא את כל ילדיי הנקתי והכל בסדר. כשהגעתי לתינוקיה של המלון שאלו אותי אם אני רוצה יועצת הנקה שתעזור לי. בהתחלה סירבתי אבל המטפלות בתינוקיה אמרו לי שהן ממש מומלצות ושכדאי לי זה יכול ממש לעזור לתינוק. ברגע שאמרו את המשפט הזה אני ישר הסכמתי- כל דבר שיכול לעזור לו אני עושה לא משנה מה.

אירגנתי את מיכאל לפני שאשים אותו בתינוקיה להתאקלמות ואני רציתי לנוח להתקלח ולאכול ארוחת צהריים טובה שכבר חיכתה לי בחדר (בגלל הקורונה לא היה חדר אוכל של המלון אלא כל אחד מקבל לחדר את המנות).

הייתי רק 5 דקות בחדר ודפיקה בדלת- בפתח הדלת עומדות 4 נשים לא פחות ולא יותר ומציגות את עצמן כיועצות הנקה. אמרתי להן שזה לא זמן טוב כי אני רוצה לנוח והן אמרו שאין להן זמן אחר לבוא ופשוט התפרצו לתוך החדר ואמרו שזה לא יקח הרבה זמן.

מיכאל ישן אמרתי להן שבדיוק החלפתי לו והוא צריך לאכול בתינוקיה ולישון. "אז זה זמן מצוין" הן אמרו. אחת הבנות התחילה לדבר ולשאול שאלות הבנתי שהיא המדריכה והשאר הן תלמידות שלה.  כשאני כותבת את זה אני לא מבינה למה זרמתי עם זה בהתחלה, למה בכלל פתחתי להן את הדלת?!

תוך כדי שהן שואלות שאלות, מיכאל התחיל לבכות אז הרמתי אותו הן הציעו שאנסה להניק אותו. ניסיתי לחבר אותו אלי וכשלא הצלחתי הן פשוט התנפלו עלי מכל צד ולחצו עלי ומעכו אותי כשמיכאל על הרגליים שלי. המדריכה באה ובודקת לו את הראש בגסות –רוצה לבדוק את המרפס שלו. מי את בכלל שתיגעי לי בילד? הרגשתי חנוקה וללא יכולת לזוז, הרגשתי לא בנוח מעל הסיטואציה הזו-אני כותבת את זה עם דמעות בעיניים כי אני  חוזרת לאותה סיטואציה מזעזעת.

כל כך התעצבנתי ומי שמכיר אותי יודע שאני לא אחת שנותנת לדברים כאלה לקרות לי. בחיים. הרגשתי כל כך חשופה וחלולה שפשוט הרמתי צעקה "די! עזבו אותי. לא נוח לי ולא מתאים לי מה שאתן עושות צאו מפה עכשיו ומיד."

הן הקשיבו תפסו את הרגליים וברחו. איך שהן יצאו התחלתי לבכות, המון.!

אם יש משהו שאני חושבת שהוא הטריגר לדיכאון אחרי לידה שלי זה המקרה הזה. אחרי שבכיתי את חיי כמובן שהתקשרתי לאמא שלי לשפוך את ליבי בפניה ולספר כל מה שקרה. אחרי המקרה הזה השארתי את מיכאל צמוד אלי חוץ מהלילה עצמו בו טיפלו בו בתינוקיה.

יום השחרור מהמלונית

את הבוקר פתחתי בארוחת בוקר מפנקת בחדר, מיכאל בתינוקיה מאכילים ומארגנים אותו ליציאה- הלכתי במיוחד לשילב לקנות לו בגדים ליום השחרור- כמובן שכל בגד פשוט ענק עליו.

אחרי התארגנות מתחילים סשן תמונות ממש בוק. אני נהנית מהזמן שלנו לבד בלי אף אחד סביבנו- מכירים אחד את השניה ומגלים דברים חדשים בכל שניה.

אסף מגיע לאסוף אותנו מבית החולים- אנחנו יוצאים החוצה אחרי כמה ימים גשומים בירושלים- כל הדרך חזרה למושב קסומה ממש! אנחנו רואים בהרים מקפלים קטנים של כל המים היורדים, להקה של סוסים מטיילת והכל מנצנץ ומושלם.

הילדים מקבלים את מיכאל בהתרגשות גדולה והרגשת השמחה והאור שהוא מכניס הביתה בשניה משכיחה ממנו כל כאב או חוויה בלתי נעימה.

אני בוחרת לסיים כאן את סיפור הלידה שלו כי בתכלס זה לא נגמר ולא יגמר עד 120 בעזרת ה'. היום מיכאלי כבר בן 8 חודשים ילד מתוק שאני מתאהבת בו כל יום יותר ויותר. לקח לי המון זמן להוציא את סיפור הלידה שלו בעיקר בגלל שני המקרים שעברתי – עם הרופא לפני הלידה ועם היועצות הנקה המזוויעות שהיו שם. תמיד אני חושבת לעצמי אם אני אמורה להתלונן על זה בהנהלת הדסה והנהלת המלונית…בינתיים הוצאתי את זה החוצה בצורה הזו, אצלי בבלוג, העיקר זה בחוץ. מתישהו אולי עוד אדבר על זה לקהל רחב יותר. מבחינתי מה שהכי חשוב זה שמיכאל כרגע בריא ושלם ואני מחלימה לאט לאט מהדיכאון ויוצאת ממנו וחלק מהתהליך של ההחלמה זה להוציא את הסיפור החוצה. אז גם אם הפוסט יצא קצת ארוך אני שמחה שיש לי את הפלטפורמה האישית שלי להוציא החוצה את מה שאני עוברת. מודה לקב"ה שנתן לבן שלי כאלה כוחות להתמודד ולהלחם כבר מרגע היציאה שלו לעולם ולנצח.

מכאן באמת השמיים הם הגבול- לכן גם נבחר לו השם הזה- מיכאל– מיכאל שר ישראל מלאך השומר של ישראל, המלאך שנלחם עבור ישראל וכוחות הלחימה שיש למלאך הזה גם למיכאל התינוק יש,שאני בטוחה שה' שלח את המלאך מיכאל אלינו לשמור על מיכאל שלנו מרגע שנולד.