אני בשוק שעדיין לא כתבתי ופירסמתי את סיפור הלידה של מיכאלוש

האמת, שעברתי המון דברים אם זה לפני הלידה או אחרי

בגלל שעברתי שינויים מיוחד

ים וחדשים בתקופה הזו אני מרגישה שמשהו נפתח אצלי ואני יכולה סוף סוף להוציא את זה החוצה.

אני כותבת את הפוסט היום בלילה, כשאנחנו בבית, מיכאל ואסף התגלו כחיוביים לקורונה, כולם ישנים אנחנו רגע לפני כיפור ואני מרגישה שהכתיבה וההוצאה של כל הסיפור החוצה ישחרר אצלי הרבה דברים הרבה מטענים שתבינו אותם בהמשך הסיפור.

אז איך הכל התחיל?

נחזור אחורה- לתקופה פרה היסטורית לתחילת הסגרים והקורונה ב2020

הכל לא היה ברור, הכל מעורפל לכולנו חדש כל עניין הסגרים וההגבלות , להיות בבית להסתובב עם מסכות בחוץ, אבל לנו בבית היה משהו קסום גם בזמן הזה.

באמת הרגשתי כאילו יש כאן איזה שינוי עולמי – ההרגשה הזו כנראה היתה לעוד אנשים שפתאום  קמו להם כל מיני הזויים שהחליטו לנצל את ההרגשה הזו של אחרים ולהפיץ

"הנה הגאולה הגיעה"

"תתחזקו עכשיו"

"אם תשמרו את השבת הזו המשיח יגיע"

"אם תקיימו את פסח כמו שצריך מובטח לנו שניגאל"

אנשים תמימים ורומנטים שבאמת מחפשים במה להיאחז יאמינו לזה.

ואני רומנטית מאוד וכן האמנתי- לא לכל הסרטונים המופלצים, אלא שמשהו אחר קורה שמעבר ליכולת לשלנו להבין… שעם כל מה שקורה אולי זה תחילת הגאולה? ובאמת האמנתי…

זה שאנשים חלו ונפטרו כל התקופה הזו זה היה מפחיד ומזוויע. ופשוט כאב לי עם כל חולה ועם כל נפטר.

אצלנו בבית המצב היה מוזר- מתוך כל הלחץ של העבודות והלימודים והתעסקות בשגרת החיים פתאום היה לנו סטופ כדור הארץ. היה לנו זמן שהוא שלנו מתי שאנחנו רוצים.

נכון, יש 4 ילדים מתרוצצים בין הרגליים אבל הם מתוקים ואפילו שהיו ימים קשים מאוד גם להם זה היה חדש ומוזר- בעיקר כי בדיוק עברנו דירה כמה חודשים לפני כן.

ניסנו לבנות שגרת חיים נורמלית- סדר יום קבוע בבית- כל אחד יודע מה עושים מתי.

טבלאות סימון וצבירת נקודות טובות ופרסים. ועדיין תמיד שמרנו על שגרה ובעיקר זמן שינה קבוע!

מאמא אישה ובעלת עסק הפכתי להיות אמא גננת מורה מטפלת טבחית מנקה ופסיכולוגית

חודש מאי 2020– אמורים כבר להתחיל להרגיש יציאה קלה מסגר ואני קמה עם בחילות מטורפות

מקיאה את נשמתי ואני קולטת. "יש מצב שאני בהריון?" כן מאחר לי ביום אבל לא הגיוני שכבר בחילות, גם לא תיכננו, במיוחד לא עכשיו אבל אמרנו שאם זה יבוא אז ברוך ה'!

עשיתי בדיקה ויצא חיובי!

שוק של החיים כי עדיין לא ציפיתי שיקרה כל כך מהר..

התלבטתי איך לספר על זה לאסף. האמת, חששתי שיגיב בשוק ואני יעלב, חששתי שיגיד שזה קשה לו מדי עוד אחד עכשיו. רציתי שישמח כמו שאני שמחתי על כל הריון (למרות הקושי ולמרות ההפתעות אני שמחתי שמחה עצומה כל פעם שראיתי את 2 הקוים על המקל)

החלטתי לשים את הבדיקה בתוך אריזת מתנה ולשים לו בשולחן עבודה.

אמרתי לו שיש לי הפתעה בשבילו לכבוד סיום התואר (הגבר הזה ניצל את הסגר הראשון לסיום כל הסמינריוניות וכל העומס הלימודי כדי לסיים כבר עם התואר, כן, התחתנתי עם בעל תותח!)

אסף פותח את הקופסא וכרגיל כמו כל גבר- אפילו שעברנו 5 כאלה כבר הוא לא הבין מה אני מראה לו…

אמרתי לו "אסף זו בדיקת הריון"

– "אוקיי מה זה אומר?"

עניתי  "אם זה היה שלילי הייתי שמה באריזת מתנה?"

הבנאדם קיבל את שוק חייו נראה – ומה שאמר לי היה "איך הצליח כזה מהר?" ממש תגובה למופת.

לקח לו כמה שעות- הוא פשוט ישב בחדר- כאילו עכשיו ידפקו בדלת ויביאו לו תינוק.

אחרי זה הוא יצא כולו עם חיוך על הפרצוף ונתן לי חיבוק כזה חזק שהבנתי שכן הוא מאושר מזה.

לעבודה כשכירה לא חזרתי- הייתי צריכה לשמור על עצמי על הילדים שכבר בבית ואסמתיים

ואת חודשי ההריון הראשונים העברתי בפיתוח העובר ופיתוח העסק של הסטיילינג.

שבוע 11 -הגיע זמן בדיקת שקיפות עורפית- נוסעים בהתרגשות ממש לבאר שבע ואני יודעת שבזמן הזה לפעמים ניתן לראות אם זה בן או בת- לא מתביישת להגיד שחלמתי שתהיה בת- קודם כל יש לי את הלל והיא צריכה חברה. דבר שני אפשר לראות לפי ההפרשים בין כל הילדים ובין מיכאל ולביא שאיפשהו הייתי צריכה הפסקה מכל עניין הלידות הרגשתי שאני צריכה את עצמי איבדתי את עינב אחרי הלידה של לביא ולקח זמן עד שחזרתי לעצמי נפשית (פיזית זה עדיין לא קרה אבל בתהליכים).

מגיעים למרפאה ואני מתפללת בהכל בסדר ובבקשה שיגיד לי שזו בת..

הרופא עושה את הבדיקה ואומר שכרגע אי אפשר לדעת כי עוד מוקדם יחסית  אבל לפי דעתו זה בן. סתם לפי מה שנראה לו.

יצאתי מהבדיקה בתחושה מוזרה- בן? איך אני אצליח לשרוד ברית וכל העניינים שם? וואי אני לא מסוגלת לעבור את זה שוב במיוחד לא עם הקורונה הזאת.

עוברים להם  הימים בהם אני מתפללת ומבקשת שזו תהיה בת כי אני יודעת שהמצב הנפשי שלי עדין מאוד!

שבוע 14- סקירת מערכות ראשונה- התרגשות שיא- אסף ביום חופש הילדים בקייטנות ואנחנו יוצאים לדעת מה מין העובר- וכמובן לראות שהכל בסדר- האמת אני בגישה תמיד מאמינה שהכל בסדר- שאם ה' נתן לי מתנה כזו הוא יביא לי אותה בריאה ושלימה.

נכנסים לבדיקה- הרופא בודק את כל האיברים והמערכות – ברוך ה' הכל תקין

לב, ראש ידיים רגליים עיניים אף פה בטן

ויאללה דוקטור מה יש למטה?

"בן"

אסף ואני מסתכלים אחד על השניה- אני מנסה לעכל את העניין פתאום הרופא אומר: "רגע רגע…" עוברות כמה שניות מורטות עצבים ומרגישות כמו נצח.

"לא לא, זו בת"

אסף שואל אותו "אתה בטוח? כי לפני רגע אמרת בן? "

 הרופא מיד עונה בהתנשאות "נו כן מה אני סתם יגיד? זה חבל הטבור יש לכם בת."

וואו ההרגשה שהיתה לי באותו רגע היתה עילאית! איך ה' שומע אותי! וואו אני הייתי בשמחה שאין לתאר אותה..

שמחתי שתהיה להלל אחות שמחתי שידעתי שזה לידה והביתה (אין לכם מושג כמה אני לוקחת קשה בריתות) ויאללה שהכוח הנשי בבית יגדל.

כולי מתלהבת מהעניין ומההריון מתחילה לפרסם ולספר לכל מי שרק שואל וגם למי שלא מה יש לי ואני בשיא הכייף והביטחון אומרת בת עם עיניים בורקות .

באותו שבוע גם התחילו לי כאבים חזקים ממש של סימפיזלוזיס שהשפיע לי מאוד על המשך ההריון. רוב הזמן במיטה, בקושי יכולה לזוז- לפעמים פשוט נתקעת בפוזה מסויימת ולא יכולה לזוז.

פתאום אני רואה מלא מסביבי בהריון ומפרסמות שיש להן בת- אם זה ברשתות החברתיות ואם זה אפילו בשכונה- ואני אומרת לעצמי יואו אז זה בטוח זה- סתם כזה יש הרגשה שאם אצל כולן בנות אז מה הסיכוי שאצלי לא?

לבדיקה של סקירת מערכות מאוחרת לא הצלחתי לקבוע וללכת בגלל עומסים, חגים, וסגרים

אז ויתרתי- אמרתי לעצמי שהכל בסדר.

בתמונה: אנחנו מיד אחרי סקירת המערכות

בדיקת העמסת סוכר- הרופאה אומרת לי שאין בעיה לשתות בבוקר תה בלבד ולבוא לבדיקה- מה שלא נכון כי בסופו של דבר הביא לזה שהתוצאות היו גרועות והיה לי חשד לסכרת- אז עשיתי בדיקה כפולה. ה' ישמור ויציל- לא השתיה היתה לי קשה אלא ההרגשה שאחרי הסחרור הזה והעומס של הסוכר- מרגישים אותו.

תוצאות מגיעות הכל תקין תודה לאל.

שבוע 24 פגישה אצל הרופאה- אולטרסאונד- שאלתי אותה "יש לי בת נכון?"

 אמרה לי "כן- זה גם מה שהרופא בסקירה אמר נכון?"

" כן" עניתי.

הרופאה ראתה שלא עשיתי סקירה מאוחרת והציעה לעשות אפילו אולטרסאונד רגיל.

שבוע 27- מגיעה לבדיקה אצל הטכנאית אלטרסאונד- עם אריאל נהוראי ואסף כי לא היו להם לימודים. הם מחכים בחוץ אני בחדר והכל קליל ממש מבחינתי- הכל בסדר- וסתם לקראת סוף הבדיקה זרקתי לטכנאית "את רואה שזו בת נכון?"

הטכנאית מסתכלת עלי בשוק "לא מאמי. יש לך בן"

אני באותו רגע איבדתי נשימה הדופק עלה ולא הבנתי מה קורה סביבי.

אמרתי לה "אין מצב בסקירה אמרו לי שזו בת"

הטכנאית אומרתי לי " מי עשה לך את הבדיקה הרופא —- ?"  (שמו שמור במערכת)

כשעניתי בחיוב אמרה לי   "את יודעת שאת לא הראשונה שבאה לי עם זיהוי שגוי אצלו?"

 הדבר הראשון שעבר לי בראש זה אם הוא טעה בזה- שזה דבר שאמורים להיות בו ספצים במיוחד עם ניסיון רב כמו שלו- אולי הוא חס וחלילה פיספס דברים חמורים באמת.?

הלב שלי לא היה רגוע- לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי מוזר- כאילו התינוקת שדיברתי אליה כל ההריון כבר לא שם ומי נמצא בפנים? מישהו אחר שלא כיוונתי אליו את הדברים שלי והתפילות עד עכשיו ומסכן שלי דיברתי אליו כמו לבת  כל הזמן הזה.

מי שיקרא את זה יגיד לעצמו 'מה ההיסטריה שלך איזה מגעילה וכפוית טובה תגידי תודה שמגיע לך ילד'- אז זה לא על זה- מי שעוברת דיכאון יכולה אולי להבין את החרדות שיש בלידה הבאה.

היתה לי הרגשה ומחשבה שאם הפעם זו בת זה יהיה שונה ממש שעברתי אחרי לביא- בתכלס כל החופשות לידה של הבנים היו טירוף בשבילי – כל אחד והסיפור שלו- ואילו של הלל היתה מושלמת אז אני יכולה להבין למה השלכתי את זה על מין העובר.

ועזבו את זה- גם ההורמונים אוי ההורמונים האלה….

יצאתי מהחדר בוכה- נשים שם הסתכלו עלי ברחמנות ואסף היה בשוק- כל כך נבהל מסכן שלי- יצאנו החוצה וסיפרתי לו כשהילדים משחקים לידנו שזו לא בת אלא בן. הרוגע שראיתי באותה שניה על הפנים שלו- לא חשבתי על מה שבטח עובר לו בראש- הוא חשב דברים כאלה גרועים כי כבר עברנו יחד דברים פחות משמחים.

הגעתי הביתה מיד לפגישה עם מנטורית שהפכה כבר לחברה ופשוט סיפרתי לה הכל הייתי חייבת לפרוק- היא הרגיעה אותי והבינה את מה שהרגשתי- פחדתי לצאת מוזרה כפוית טובה שהיא לא תבין אותי אבל היא הכילה הקשיבה וממש הרגיעה.

אותו יום לקחתי לעצמי חופש מהכל והגענו להחלטה- לא שואלים יותר מה יש עד סוף ההריון ומה שיוצא אני מרוצה העיקר שיהיה בריא.

שבוע 32 בדיקת אולטרסאונד נוספת הערכת משקל- הולכת לאותה טכנאית מהבדיקה הקודמת עוברים הכל ולא שאלתי על מין העובר- אבל היא בעצמה אמרה- טוב אני לא יכולה לראות מפה עכשיו אם זה בן או בת אבל בסדר יש לך משניהם בבית …

מה הקשר?? אני מאלה שצריכים לדעת הכל מיד עכשיו- אני לא אוהבת להשאר במתח , בסקרנות או אי ודאות.

שבוע 36- אני  כבר עם כאבי תופת בגלל הסימפיזיוליזיס  אין שינה אין אפשרות לשכב לשבת אי אפשר יותר מדי לעמוד קשה לי

ובנוסף לכל זה התחילו לי כבר בשבוע 34 צירים מוקדמים.

היה לי באופן תמידי צירים קלים אבל עם הסימפזיולזיס זה מרגיש הרבה יותר מקל.

יש דיבור ברקע על סגר שלישי- מה עושים? איפה הולכים ללדת??

ואם נהיה בסגר מי יהיה עם הילדים?

מחליטה להתקשר להתייעצות שם אומרים לי שבגלל המצב הרפואי שלי הלידה יכולה ממש להתפתח כל רגע וכדאי שיהיה באופן קבוע מי שיהיה עם הילדים- מה זה אומר? לנסוע לאמא ואבא.

למזלי במילא רציתי ללדת בהדסה עין כרם כמו את כל החבורה שלי אז בעצם הכל מסתדר.

מארגנים במשך 5 שעות !!! תיק לילדים לאסף ולי.

תיק לידה כבר מוכן אבל יש מסביב עוד מלא דברים לארגן

ויוצאים לדרך…

מגיעים לבית של ההורים שלי- הילדים לומדים שבוע אחד וכבר נכנסים לסגר- שבוע אחד שבו אסף היה כל יום על כביש שדרות אביעזר- זה קשה מאוד, במיוחד עם הילדים אבל הוא הצליח את זה- הוא גם לפעמים עבר בבית לסדר ולנקות ולפעמים גם כדי לנקות את הראש.

מעבירים את הסגר עם ההורים שלי- מדי פעם אחי נמצא, לפעמים אחותי.

בואו נגיד שמשעמם לא היה לנו.

היה כייף לפתוח עם קפה שווה עם חלב מוקצף- כל היום לשבת מול הנטפליקס כשאמא מפנקת אותי בארוחות שוות כל היום ובערב לשבת עם אבא לקפה ופינוקי שוקולד שהיה מביא לי.

עובר שבוע ועוד שבוע והלידה לא מתקדמת..סיימתי עם כל מעקב ההריון לפי מה שזכור לי שנדרש לעשות חוץ מלחכות ללידה

והכאבים הם חזקים.

שבוע 38 מתקשרת אלי הרופאה ואומרת לי שאני לא באה אליה וזה לא בסדר- הסברתי לה שאני בכלל לא נמצאת באזור אז קבעתי לרופאה האהובה והתותחית ביותר שהכרתי ד"ר ברוריה כהנא שהיתה הרופאה שלי כשגרנו בגוש עציון.

שבוע 39+5- באתי אליה עם אמא- והיא אומרת לי שחבל שבאתי סתם שיגעה אותי הרופאה הזו ואין צורך כי עכשיו זה כבר ללידה- כל התפתחות שתהיה.

סיפרתי לה שאנחנו לא יודעים את מין העובר ואני יוצאת מהחדר ושתספר לאמא- אמא יוצאת עם פרצוף שומר סוד מאושרת ואני בטוחה שיש בת.

בדיעבד אני חושבת שזו לא חוכמה כי האמא הזאת היא כזאת סבתא שבאמת לא משנה לה מה מגיע העיקר שיקרא לה סבתא חח

שבוע 40- מעקב הריון עודף.

מתקשרת לחברה שמסדרת לי תור במרפאה הקרובה- ותוך כדי התארגנות אני מקבלת הודעה שהלל בבידוד וצריכה בדיקת קורונה- לוקחים אותה איתנו ונוסעים לגוש למעקב אצל אחות ובינתיים אסף לוקח את הלל למתחם בדיקות.

אני לבד במרפאה מחכה עם המוניטור על הבטן- האחות רינה המהממת מסתכלת עלי- המוניטור לא טוב.

למה? מה הבעיה? האטות בדופק-

אמרתי סבבה נחכה לד"ר ברוריה היא צריכה להגיע.

מתקשרים אליה- היא אומרת זו כנראה מצוקה עוברית לנסוע עכשיו לבית חולים בלי לחכות- ואם צריך באמבולנס אז באמבולנס!

אני מתחילה להלחץ ומתקשרת לאסף שיבוא מהר.

שמים את הלל אצל אחותי שמיד מגיעה לבית של ההורים שלי איתה.

אמא מתארגנת כדי להגיע לבית חולים

ואסף ואני מגיעים ישר לבית חולים

נפגשים שם.

עושים לי מוניטור- ונחשו מה- הכל תקין

משאירים אותי להשגחה עוד פעם מוניטור ושוב הכל תקין

אני עם כאבים לא הכי חזקים אבל כן מקשים עלי –צירונים קבועים וסימפיזיוליזיס-סיוט.

אמרו לי צריך בדיקת רופא לפני שחרור.

עכשיו אני מספרת לכם משהו שאני לא מאחלת לאף אחת לעבור-

נתחיל מזה שמבחינתי כל גבר שעובד עם נשים במצבים כאלה רגישים בתור פסיכולוג,

רופא משפחה אפילו אבל בעיקר גניקולוג חייב להיות רגיש מאוד

חייב להיות אנושי.

אי אפשר לזלזל בהרגשה של האישה .

אי אפשר לא לשמור על כבוד האישה.

נכנסתי לבדיקת רופא לבד- הרופא סכם הכל ואומר "תיראי את במצב שיש מעט פתיחה ואפשר לקדם את זה ללידה אם נעשה סטריפינג (מי שלא יודעת סטריפינג זה לעזור לפתיחה באופן יזום, לא אתאר ממש כדי לא להפחיד את מי שלא ילדה עדיין)..

בדרך כלל כשרופא בודק אישה הוא עומד מהצד על מנת לשמור על כבודה וצניעותה- לא מכובד שרופא יהיה ממול ממש כשאת במצב הכי מביך על מיטת מטופלים והוא עומד מולך- בין הרגליים.

והרופא הזה עשה את כל מה שלא עושים- עמד במקום הלא נכון לא היה סבלני בכלל ניסה ללחוץ עלי להחליט אם לעשות סטריפינג כאילו אני בשעשעועון טלויזיה וצריכה לקבל את ההחלטה הנכונה בזמן קצוב.

הוא עשה לי את הסטירפינג  בגסות והרגשתי מחוללת.

יצאתי משם בהרגשה לא טובה בכלל, ריקנות כזו.

היה בא לי להקיא.

הרגשתי אשמה משום מה.

רציתי רק ללכת הביתה להתקלח ולשטוף מעצמי את היום המגעיל והזיכרון הזה ממנו.

אני חושבת לעצמי אם אני עברתי משהו שהוא בעצם הליך רפואי אבל פשוט לא עשו את זה בצורה נכונה רגישה וצנועה אז מה מרגישות אלה שמוטרדות באופן ישיר ובוטה?

הגעתי לבית של אמא אחרי התארגנות של הערב ישבתי עם אסף וסיפרתי לו- פשוט התחלתי לבכות. הרגשתי כל כך לא נעים וכל כך רע.

עוד יום עובר ואני כל יום בהתייעצות עם חברה שמיילדת בהדסה עין כרם ויילדה אותי בלביא אם כדאי לעלות או לא.

חמישי בערב- אני מתחילה להרגיש לא טוב-יש צירים-מתחילה לספור זמנים-

כל 3 דקות ציר כל ציר במשך דקה וכואב!! ואני ככה למשך שעה.

זהו מחליטים לעלות אין ברירה עכשיו זה בטוח..

מתקשרת לרייצ'ל המיילדת היא תגיע בבוקר היא אומרת לי.

מה שאומר שיכול להיות שהיא תספיק ללידה שלי!!

אסף ואני מגיעים לבית חולים מיון יולדות ועמוס! מאוד!

רואים רק מיילדת אחת על כל הכמות המטורפת הזו. מכניסים אותנו מוניטור ,בדיקות- הכל תקין יש צירים אבל לא סדירים כבר ולא כואבים כמו קודם.

מה הקטע הזה שבבית הכל קורה וכשמגיעים לבית חולים אין כלום?

בגלל העומס נאלצים להמתין בחוץ לבדיקת רופא להחליט מה לעשות.

אסף ואני כבר מכירים את המקום אז אנחנו יודעים שיש חדר סודי עם ספות נוחות וכדורי פיזיו.

אנחנו מתמקמים שם ונחים בינתיים- יכולה להגיד לכם שישנתי ממש ממש  חזק- התעוררתי כשחיפשו אותנו לבדיקת רופא-לאחר כמה שעות טובות. רופא אחר ברוך ה' ומציע לי לעשות שוב סטריפינג- התלבטתי קצת אם לעשות או לא בעקבות החוויה קודמת- אבל הרופא הזה היה הרבה יותר רגיש ומתחשב שאמרתי שאם אני יראה שהוא נמצא במקום שלא מתאים לי אני אדבר לא שותקת הפעם ולא הסכמתי להיות איתו לבד בחדר כמו עם הרופא הקודם- הפעם אסף איתי לא משנה מה.

הרופא הזה היה נחמד ועדין- עמד לצידי ולא לפני- לא לחץ ולא התנהג בגסות.

מחכים עכשיו- ישנו על הספסלים להמלצת הרופא- הייתי בטוחה שמשחררים אותנו- ואז אומרים לי בואי- מאשפזים אותך עד לזירוז אין טעם לחזור הביתה. אוקי חשבתי שעה שעתיים- התייעצתי עם רייצ'ל כמובן מה לעשות והיא אומרת לי שזה כדאי-הבית עמוס מלא אנשים רעש כל שניה יש אורחים כדאי שיהיה לי קצת שקט אולי זה יקדם את הלידה הרוגע.

המשך יבוא….